תערוכה זו נולדה מאיסוף של איסוף. ללא שמץ של נוסטלגיה, אני מתבוננת בכאוס-סדר של חפצים שנאגרו בבית הורי "למקרה שנצטרך", אותם מצאתי בבואי לפנותו.ו

משוטטת בין אובייקטים לשעת הצורך לאובייקטים שלא  לצורך, אני מתבוננת בתופעת האגרנות דרך אימת המושג "חבל" ("חבל שייזרק"). דור שני  לשורדי מלחמה אחת, נשאר עם כל מה שצברו הוריו לאחרי המלחמה הבאה, תוך ייחוס סגולות לחפץ מאריך ימים והותרת צלקת נפשית של דאגה מאובדן. מחד, נולדנו לתוך ארכיון צרוב במוח של חפצים, שימושים, רגשות, ידע, יופי, בו הכל חשוב באותה מידה ללא סדרי עדיפויות והבדלה בין עיקר וטפל; ארכיון, המעמיד את האובייקט מעל לזמן, למקום, לשימושיות,   או ליכולת עמידות. מאידך, נולדנו לתוך עולם שצריכת החדש והמתחלף הוא צו השעה. בעידן של צרכנות של מוצרים בעלי חיי מדף קצרים, ככל שהרדיפה אחרי השפע הקפיטליסטי גדלה, כך האגרנות נחשבת לכפייתיות יותר. בין כאוס לסדר מדומיין,  אגירה לאירגון, דרך פריטים ביתיים שעובדו והוצאו מהקשרי הזמן והשימוש בהם, אני תוהה על הקו הדק בין תצוגתיות לשימושיות, בין תכליתיות לאי תכליתיות, והפער בין קידוש השמירה וקידוש החדשנות.ת

​

אוצר: אריה ברקוביץ' א

​